כמומחית של המוזרות והמביכות, נמשכתי תמיד לפתיון המגרה של הלטקס. איך שהוא נמתח, איך שהוא קופץ, איך שהוא עוטף ומפתה - קריאת הסירנות שלו אני לא יכולה להתאפק. וכך, אני מוצאת את עצמי שוב בין יסורי התשוקה, הפעם עם בלון חושני. המראה שלו, מלא ומזמין, מעביר בי ריגוש בוורידים. אני לא יכולה שלא להישבות בצורתו המנופחת, הציפייה לשחרורו הממשמש ובא המכביד בכבדות על מוחי. במגע עדין, אני מתחילה לחקור את פני השטח שלו, ידיי מתחקות אחר קווי המתאר של צורתו. המתח נבנה ככל שאני מתקרבת עוד סנטימטר, נשימתי תופסת בגרוני. האם אקפיץ אותו? או שאניח לו להמשיך לנצח, אבודה באקסטזה של משחק החתול והעכבר הארוטי הזה?.